...בואו נדבר קצת בגובה העיניים
מה הרי יכול למנוע מילד לקבל אימון אישי? תהיות של ההורה, ספקות, ניסיונות לא טובים מהעבר, זמן, אולי גם כסף.
אחרי שקראתם את המידע על אימון אישי, אתם בטח עדיין שואלים את עצמכם "מה ייצא לילד מכל הדבר הזה?, ובטח ובטח מה אני כהורה ארוויח מזה?". אז אם יש לכם תהיות, הכל בסדר, אתם כנראה לא ההורים היחידים.
אני יודע ובעיקר מבין שכסף וזמן הם משאבים יקרים שהורה משקיע בהם המון מאמץ ואנרגיה. ידוע כי הורים רבים משקיעים המון כסף בילד שלהם כשיש בעיה רגשית, רפואית או כשהוא מתנהג בצורה אלימה ולא מקובלת וגם כשהמצב הלימודי לא משהו, כך שהכסף יושקע כך או כך.
כן אפשר לשאול האם הכסף יושקע כדי לתת הזדמנות לילד שלכם לבנות לעצמו עתיד טוב, מצליח, מלא במשמעות ומאושר יותר או שהכסף יושקע ברדיפה אחר תיקון או ניסיון להפסיק את מה שלא טוב כל הזמן.
אני מאמין שלכל הצדדים יהיה טוב יותר להשקיע בתהליך מניעה, הכוונה מקצועית טובה, ובמשמעות שהאימון מעניק מאשר בדיכוי הקשיים ותיקון הבעיות. למען האמת, אשתף אתכם ששמעתי ממספר רב שלהורים שהשקיעו הון תועפות בטיפולים מסוגים שונים, איבחונים, תרפיות למיניהם ורובם הגדול טען שהייתה השפעה לטווח קצר והיו כאלה שטענו שזה לא באמת עשה את העבודה שציפו לה.
המטרה היא לבנות, לחזק, לעבות את יסודות בניין החיים של הילד ולא לתקן אותן, וכשהילד ירגיש שהקרקע שלו יציבה, הכסף יהפוך לחיסכון והשקעה לטווח ארוך, דבר שמגביר את איכות החיים של כולם.
ומה קורה אם לילד שלי אין זמן פנוי? הוא עמוס במשימות מהבית ספר, מעדיף לישון, חוגים, נפגש עם חברים, מדבר בטלפון, משחק במחשב/ נייד, יש תקופת מבחנים, איך הוא יכניס גם אימון אישי ללו"ז הזה? חשוב לזכור שהיממה של כולנו בנויה מאותן שעות, דקות ושניות. מלבד זה שהמרחב האימוני מאפשר זמן לילד לעצור ולהתבונן על החיים שלו, יש פה אפשרות ללמוד איך לנהל את הזמן בצורה יעילה, לבחור את מה שנכון לו ופחות את מה שנוח לו, ואז העומס יורד, תחושת הלחץ מצטמצמת ויש זמן פנוי להכל ובעיקר לעצמו.
התהליך האימוני דורש זמן, הוא גם דורש למלא משימות בין המפגשים כדי לשנות דפוסי חשיבה, פעולה והתנהגות וחשוב לראות בזה חיסכון אדיר לטווח הארוך.
אה ועוד דבר אחרון, למי ששאל את עצמו איך הוא משכנע את הילד שלו להגיע למפגש הראשון של האימון האישי. מי כמוכם מכיר את הילד שלכם, אתם ברי הניסיון, חוויתם איתו דרך ארוכה שלעיתים הצליחה ולעיתים פחות, ואולי כבר גיבשתם דעה לגביו שאין מצב שהוא יתמיד, ושהוא לא ירצה ויעדיף להישאר בפינה שלו. הכל נכון, אבל זו דעתכם, זו החוויה האישית שלכם- ולא של הילד.
אני מאמין ש"גובה עיניים", פתיחות וכנות זו הדרך הכי טובה ליצור אמון ורצון להנעה (ולעיתים מייצרת גם זמן להתבשל). יש משהו מאוד נקי בלנהל שיח ב"גובה העיניים" ולשים את הקלפים על השולחן. זה מראה על דאגה, שאכפת לכם, שאתם רואים את ההתמודדות היומיומית, שאתם רוצים שיהיה לו טוב- מה יותר טוב מזה?!